פרשת חיי שרה

דברים שאמרתי על פרשת "חיי שרה" בקבלת שבת קהילתית באלון הגליל.

בגיל 127 שנים מתה שרה. האם הראשונה של האומה שלנו הייתה אישה יפה, כ"כ יפה שאברהם חשש שיופיה יסבך אותו ושיקר שהיא אחותו – פעמיים... בשתיהן השקר התגלה לבסוף... היה לה חוש הומור והיא אהבה לצחוק על השטויות של אברהם ושל אלוהים, היא הייתה אישה ברוכת כישרונות, במיוחד במטבח – השמועות על עוגות הסולת שלה הגיעו למרחוק וגם על התבשיל שלה של עגל בחמאה וחלב. 

אברהם רוכש כדין, בכסף מלא, ובפומבי את חלקת הקבר של שרה – מערת המכפלה – וזה מעיד על היושר שלו, על נורמת המסחר בימים ההם וכמה שרה הייתה חשובה לו.

לאחר מותה, אברהם שולח את עבדו, מנהל משק הבית שלו, למצוא כלה לבנו יצחק. עבד אברהם מחליט מראש על טקטיקה לבחירת הכלה, ורבקה, שעומדת בתנאים שהגדיר, נקנית לכלה. ראוי להזכיר את המסר הפמיניסטי בסיפור – בני משפחתה של רבקה טרחו לבדוק איתה שהיא בכלל מעוניינת בשידוך. היא כמובן שמחה לכך, ועוד מתואר שהשידוך עלה יפה ויצחק אהב את רבקה.

בפינת הלשון, תמיד נחמד לזהות במקרא מטבעות לשון שהמשיכו עד לימינו, ויש בפרשה כמה כאלה:

עם הארץ – בעברית החדשה עם הארץ מתאר בורות וחוסר השכלה, בתנ"ך זהו כינוי לציבור יושבי המקום. 

כסף מלא – תשלום מלא, ללא הנחה.

כסף, או מטבע, עובר לסוחר – בתנ"ך הכוונה היא למטבע סחיר, הנמצא בשימוש. בעברית החדשה – סחורה ראויה, מקובלת, בעלת שוק טוב.

נאסף אל עמיו – ביטוי המתאר אדם שמת ונקבר עם אבותיו ומשפחתו, כמו שאברהם, בסוף הפרשה, נקבר עם שרה.

אחותנו, את היי לאלפי רבבה – ברכה יפה זו לפריון, אשר לבן בן בתואל, אח של רבקה, ואימו מברכים אותה כשהם נפרדים ממנה, משמשת עד היום לברך את הכלה בערב הכלולות.

בפרשה שלנו יש שורה אחת ששוכן בה נושא אקטואלי מאוד, אולי אפילו יש בו רמז לתנאים היחידים שיאפשרו פתרון שאינו צבאי לסכסוך המתמשך והקשה בינינו לשכנינו, והוא היחסים המעניינים בין יצחק לבין ישמעאל. כתוב:

וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ 

וַיִּקְבְּר֨וּ אֹת֜וֹ יִצְחָ֤ק וְיִשְׁמָעֵאל֙ בָּנָ֔יו אֶל־מְעָרַ֖ת הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֶל־שְׂדֵ֞ה עֶפְרֹ֤ן בֶּן־צֹ֙חַר֙ הַֽחִתִּ֔י אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃

תזכורת קטנה – ישמעאל היה בנו בכורו של אברהם, אימו הייתה הגר, השפחה המצרית של שרה, וגם לו הובטח להיות אב של גוי גדול והמסורות היהודית והמוסלמית מזהות אותו עם אבי הערבים. ישמעאל בא בברית כשהיה בן 13, ואברהם גירש אותו ואת הגר אימו במצוות שרה. ואף על פי כן, כשמת אברהם בגיל 175, קברו אותו יצחק וישמעאל יחד.

כלומר, יצחק, שאברהם כמעט והעלה אותו לעולה, וישמעאל, שאברהם גירש אותו מביתו, נפגשים שניהם כדי לקבור את אביהם. אפשר רק לדמיין את הסיטואציה, ואת כל מה שנאמר ולא נאמר בין שניהם באותו מעמד. אף על פי שישמעאל היה הבכור, שמו של יצחק מצוין ראשון באירוע הקבורה. בנוגע לזה, המדרש (בראשית רבא) מציין שישמעאל הכיר במעמד שניתן ליצחק, ושזה מעיד על פיוס כלשהו בין שני האחים למחצה. רק כאשר כל אחד מהם הכיר במקומות שנועדו לו ולאחיו ובגורלות שנועדו לו ולאחיו הם הצליחו להתאחד לכבוד אביהם. זה היה כרוך בוויתור ובקבלה, בפינוי מקום.

האם זה מה שנדרש גם היום? ויתור מסוים, קבלה זה את מקומו של זה? האם זה אפשרי בכלל עם כל המשקעים ההולכים ומתרבים בין העמים? האם כמו שיצחק וישמעאל קברו את אברהם אנחנו יכולים לקבור את העבר כדי לבנות עתיד טוב יותר של שלום? נראה לי שזוהי תקווה קטנה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להחזיק.