פרשת בְּהַר עוסקת בשני נושאים עיקריים
– בשמיטה וביובל. מצווֹת השמיטה, שהן מצוות הקשורות בארץ, קשורות לשני עניינים –
שמיטת קרקעות ושמיטת חובות. נתמקד בעיקר בשמיטת הקרקעות, שהיא עניין רציני מאוד
עבור חברה חקלאית, כפי שהייתה החברה בתקופת המקרא. נעיין במקור:
" א וַיְדַבֵּר
יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. ב דַּבֵּר
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר
אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. ג שֵׁשׁ
שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ,
אֶת-תְּבוּאָתָהּ. ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת
שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע,
וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר,
וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ,
וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ." (ויקרא, כ"ה)
אם כן, כל שנה שביעית, יש לחדול מעיבוד
האדמה; לא לזרוע בה, לא לטפח אותה, לא לקטוף או לקצור את היבול בשיטות החקלאיות,
אבל מותר לאכול מכל התנובה הספונטנית של הגידולים השונים, שמותרת לכל אדם. כולם
שווים זה לזה, העשיר, העני, הגר, העבד והבהמות, כולם יכולים להנות באופן שווה
מהיבול הטבעי של האדמה.
שנת השמיטה היא 'שבת ליהוה', יש קשר הדוק בין האדמה ומחזור החיים האין סופי לאלוהים, האדם הוא אורח בעולם והאדמה היא הקניין של הנצח, של אלוהים. היחס של האדם אל האדמה ואל הרכוש שלו הוא יחס זמני, לא יחס של בעלות, ודיני השמיטה נועדו להזכיר את זה לאדם ולהרגיל אותו לצניעות ולסבלנות, ולאפשר לו להתנתק מחיי היום יום החומריים. ברוח דומה, רמב"ם, ב'מורה נבוכים', מבאר שמטרותיהן של מצוות השמיטה הן לעורר רחמים, חמלה ונדיבות בין בני האדם, ושהן מצוות שנועדו לשפר את מידותיו הטובות של האדם.[1]
לשמיטה
יש טעם מבחינה חקלאית – האדם נותן לאדמה שנת מנוחה כדי שתתרענן ותוזן מחדש, והיבול
בשנים הבאות יהיה עשיר יותר. אבל הצידוק לטעם הזה נובע מתפיסת עולם רחבה שרואה את
האדם כצל חולף בעולם, משתמש זמני שצריך להיות מודע לזה ולממש את התפיסה הזו
במעשים, להתאים את עצמו לא רק לחיים מעשיים שיטיבו איתו, אלא לתפיסה מוסרית שהיא
מעל לטבע. בניגוד ליצר האדם שמעורר אותו לפעול ככל יכולתו כדי להגדיל את הרווחים
שלו ולהפיק את המרב מעבודתו, הוא צריך לוותר, לשחרר, לשמוט את הביטחון החומרי שלו,
ולסמוך על אלוהים שייתן לו מספיק למחייה.
*
כל האתגרים והמעלות שקשורים לשנת השמיטה
מודגשים עוד יותר בשנת היובל:
"ח וְסָפַרְתָּ
לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ,
יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי,
בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר,
בְּכָל-אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת
הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִיא,
תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ
תָּשֻׁבוּ. יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים
שָׁנָה--תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ--וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא
תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. יב כִּי יוֹבֵל הִיא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם;
מִן-הַשָּׂדֶה--תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. יג בִּשְׁנַת
הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתו." (שם)
על
שנת היובל, שעל פי רוב המפרשים חוזרת ומתרחשת כל ארבעים ותשע שנים, חלים כל הדינים
שחלים על שנת השמיטה, ועוד יותר – העבדים והשפחות משוחררים לחופשי, ואדמות שנרכשו
חוזרות לבעליהן המקוריים. ההשלכות הכלכליות-חברתיות של היובל אדירות, למעשה, זה
כמעט איפוס של חלוקת ההון, ניעור של המסגרות ומיצוע התנאים של הפרטים בחברה. בעוד
שחיי היום יום מאפשרים לאדם לפעול ככל יכולתו לשגשוג ולהצלחה חומרית, מגיעה שנת
היובל ומחזירה את חלוקת הקרקעות לבעלות המקורית, כפי שחולקו לשבטי ישראל בהגיעם
לארץ.
ראו
מה כתב על כך זאב ז'בוטינסקי:
"הסם־שכנגד,
לְמִשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כְּסופה מִפֵּרק לפרק מעל
ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם
שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן־חורין; שוב מתכונן שיווי־משקל;
הַתחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה."[2]
זה רעיון אידיאלי מופתי, ששיש בו
איזונים ובלמים מובנים, מודל ששואף לצדק חברתי באמצעות מנגון מורכב – מותר לאדם
לעשות בנכסיו כל מה שהוא מוצא לנכון, למכור אותם ולהפיק מהם את המרב, מותר לו
להלוות, להחזיק עבדים ולצבור ממון, אבל פעם בשבוע – כולם שובתים; בכל שנה שביעית –
שומטים חובות שלא שולמו ומתאפשרת גישה חופשית לתנובת האדמה; ופעם ביובל – משתחררים
כל העבדים והשפחות, וחלוקת הקרקעות חוזרת למצבה ההתחלתי.
התפיסה
לפיה הבעלות האמיתית על הארץ היא של האל, מודגשת שוב, ביתר שאת:
"כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר
לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי." (ויקרא,
כ"ה)
האדם הוא אורח חולף על פני האדמה, גר
בעולמו של האל, כפוף לחוק על טבעי, הוא אינו יכול למכור קרקעות, אלא לכל היותר 'להחכיר'
אותן, בלשון זמננו (אציין בקצרה שאופן ניהול הקרקעות בישראל של היום מתייחס למודל המקראי,
ושואב ממנו השראה מסוימת – הריבונית האמיתית על הקרקעות בישראל היא המדינה,
שמחכירה קרקעות לחמישים שנים, בחוזה מתחדש[3]).
הרעיון יוצא הדופן הזה משקף תפיסת עולם מרחיקת לכת מבחינת מקומו של האדם בעולם ואיך ראוי לחברה להתנהל לאור זה. תפיסה אידיאלית כל כך שכנראה שמעולם מצוות היובל לא נשמרו במלואן, ויש פרשנים שרואים אותן כתיאור משיחי של מציאות שתתממש באחרית הימים.[4] גם המצוות שקשורות בשמיטה כנראה היו נפוצות בתקופה מסוימת בלבד, ואף תוקנו להן במהלך הזמן הקלות מסוגים שונים כמו פרוזבול, החרגה של מקומות מסוימים מחובת השמיטה ועוד.
[1] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ט.
[2] מאמרו
של ז'בוטינסקי ב'פרויקט בן יהודה': https://benyehuda.org/read/18968
[3] להרחבה על הפולמוס המודרני בשאלת היובל והדרכים האפשריות למימושו בזמננו, ראו את מאמרו של הראל סגל הלוי: http://www.tora.us.fm/tryg/mamr/yovl_etc.html
[4]
להרחבה ראו את מאמרו של פרופ' יעקב בלידשטיין: https://lib.pshita.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16867
כן. ראייה מאד אידיאליסטית של המצוות, שלא ממש מאפשרת חשיבה על כיצד חיים עם מצוות קשות שכאלה. כי הרי טבע האדם מנוגד לשביעית וליובל, ובאמת אף פעם לא ממש הצליחו לקיימן עד הסוף בארץ ישראל. האתגר הוא לחקור את המצוות הללו וללמוד את משמעותן , כדי לנסות ליישמן בעולם המודרני והטכנולוגי של היום. אתגר אמתי!
השבמחקתודה ניר. מה שניתן להציע הוא לא חקירה הלכתית של המצוות הקשורות בשמיטה וביובל, אלא חקירת הטעם שלהן. את אידאות הצדק החברתיות הנעלות שעומדות מאחוריהן ואת ההכוונה לצניעות מתוך תודעת האירעיות של האדם ניתן להגשים גם בעת המודרנית.
מחק