תודה לאבישי גלילי, שהכיר לי לעומקו את הפילוסוף החכם והאהוב, ברוך שפינוזה. במשך שנתיים, בחברותה קטנה, קראנו את ה'אתיקה' של שפינוזה, כשאבישי מוביל את הקריאה ומבאר את הכתוב.
בחיבור זה מבוא קצר ל'אתיקה' של שפינוזה, וביאור להגדרות של החלק הראשון.
ממש בקצרה על שפינוזה: ברוך (בנטו) דה שפינוזה (1677-1632), הפילוסוף היהודי-הולנדי, אחד ממנסחיה החשובים של המחשבה הרציונליסטית, זאת שרואה את התבונה ככלי העיקרי של האדם במאבקי החיים, סלל בהגותו את הדרך לנאורות ולמחשבה המודרנית. הוא נולד באמסטרדם למשפחת סוחרים שמקורה בספרד. הייתה זאת משפחה של יהודים אנוסים לשעבר – אבות המשפחה נאלצו להתנצר כ-100 שנים לפני הולדתו של ברוך, וחזרו ליהדותם בפומבי רק לאחר שהגיעו להולנד. אביו היה סוחר והמשפחה היתה אמידה במידה ומקובלת בקהילה המקומית. שפינוזה נחשב לנער מבריק, והוא התחנך בבתי המדרש של גדולי הרבנים באמסטרדם בזמנו.
האנוסים היו יהודים שבחרו להמיר את דתם בעקבות רדיפתה של המדינה הספרדית הדתית, אך חלקם שמרו על יהדותם באופן לא ציבורי. הם נאלצו לעשות זאת בסתר, משום שהאינקוויזיציה עקבה אחרי מומרים שהיו חשודים בשמירה דיסקרטית על מסורת אבותיהם. החיים כיהודים בהחבא הולידו זהירות, ערמומיות וחשדנות. שפינוזה עצמו, למרות שנולד בהולנד החופשייה, ענד טבעת עליה הייתה מוטבעת המילה 'זהירות', Caute בלטינית. ואכן הוא היה זהיר. שפינוזה ידע היטב שהרעיונות אותם הוא כותב הם רדיקליים, וגם בהולנד הליברלית יחסית לזמנו, פרסומם עלול לסכן אותו. את 'מאמר תיאולוגי מדיני' (להלן מת"מ) הוא פירסם בעילום שם, את ה'אתיקה' הוא לא פירסם מעולם, והספר התגלה בעזבונו ופורסם לאחר מותו. מת"מ והאתיקה הן שתי יצירותיו המפורסמות ביותר והן קנו לו מקום של כבוד בדברי ימי הפילוסופיה וההגות המדינית-חברתית.
'אתיקה'
האתיקה היא יצירת מופת פילוסופית בה שפינוזה פורש את התורה המטאפיזית שלו ואת השלכותיה על החיים המעשיים. הוא מבסס תשתית רעיונית לגבי האופן בו המציאות מורכבת מבחינת הקשר בין האדם לעולם, המשמעויות שנגזרות מכך על רוח האדם וכיצד ראוי לאדם לחיות לאור התובנות על טיב הקשר הזה. גם בחיבוריו האחרים שפינוזה נוגע במטאפיזיקה במסגרת הצידוקים הפילוסופיים ואופן המהלך המחשבתי אותו הוא מתווה, אך הוא נדרש למהלך הגותי עמוק ומרחיב וניגש למיזם ה'אתיקה'.
הספר כתוב בצורה שמכונה גיאומטרית – הוא מחולק לחמישה פרקים, כל פרק פותח בהגדרות בהן שפינוזה מבהיר מספר מושגים רלוונטיים לפרק, משם הוא ממשיך לאקסיומות (הנחות יסוד), שהגיונן נגזר מתוך הגדרות המושגים. חלק העיקר של כל פרק מורכב ממשפטים – רעיונות והיסקים שמעוגנים באקסיומות ובהגדרות שקדמו להן. לכל משפט יש הוכחה ולשם הבהרתה מפנה שפינוזה למשפטים הקודמים עליהם הוא נסמך. מתוך ההוכחות גוזר שפינוזה עיונים, בהם תובנות והרחבות שונות. שפינוזה יוצר כך מבנה לוגי-הנדסי, מערכת סגורה שאמורה להיות חסינה מפני ביקורת, כתובה בזהירות שהוא עצמו מעיד עליה "בדרכנו הגיאומטרית המייגעת"* ומוכיח באופן שיטתי את המסקנות אליהן הוא מגיע.
האתיקה היא מלאכת מחשבת, יצירה מוקפדת לפרטים ואנליטית, אך בתוך הדיוק הקר בו היא כתובה מתגלה תפיסת עולם חמה ומלאת חמלה לאדם, לאתגרים הניצבים מולו ולקטנותו אל מול עוצמתו של הגורל. לנוכח תפיסה מפוכחת זאת, שפינוזה מציע לאדם כלים שיסייעו לו בניסיונותיו לקבוע את גורלו בעצמו.
אמנם האתיקה היא היצירה הפילוסופית השלמה ביותר של שפינוזה, אך נראה כאילו העבודה המטאפיזית העמוקה הזאת נכתבה יותר מכל כדי להוות תשתית רעיונית לנושאים שהעסיקו אותו במרבית ימי חייו ורוב הכתיבה שלו מסתובבת סביבם; 'מאמר תיאולוגי מדיני', 'מאמר מדיני', 'מאמר על תיקון השכל', 'מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו'. אלה כותרות הכתבים של שפינוזה וכבר משמותיהם ניכר מה העסיק אותו – האדם, וכיצד ראוי שיחיה, הן בחברה והן כיחיד.
האלוהים החדש של שפינוזה
הפרק הראשון של האתיקה, 'על אלוהים', מתחיל במהלך להוכחת קיומו של אלוהים וממשיך לתיאור שלו.
אך לפני הצלילה להוכחת קיומו של האל ולתיאורו, יש לענות על השאלה – איזה אלוהים הוא לא; בתנ"ך שלל התייחסויות לאלוהים והוא מוצג באופנים שונים בתלות במציג. אל מול הקורא בתנ"ך עולה דמות שהיא ישות חיצונית לטבע, כזאת שאינה כפופה לחוקיותו, היא שולטת בטבע ואף מסוגלת בהתאם לרצונה להתערב ולשנות את מהלך העניינים הטבעי. האל בתנ"ך דובר את שפת בני האדם, מתגלה כרצונו אל מי שהוא מוצא לנכון, דרך שליחים (מלאכים), או באותות ובמופתים שונים. הוא נתון לשינויי דעת והפכפך ברגשותיו, פתוח למשא ומתן ולפעמים אפילו, כאילו מופתע מהשתלשלות הדברים, עלול לגלות חרטה על מעשיו שלו עצמו.
גדול המהפכנים בתפיסת האל בעולם המחשבה היהודי היה רמב"ם. הוא השקיע מאמץ פרשני ענק כדי לשלול את גשמותו של האל. ביצירתו המונומנטלית 'מורה נבוכים', רמב"ם מפרש את התנ"ך לאור הפילוסופיה האריסטוטלית, הוא שולל כאמור את גשמותו של האל, מרחיק ממנו כל תואר ומעניק פרשנות טבעית לנושאי ההשגחה והנבואה, ודן לעומק בקשר שבין הפיזיקה למטאפיזיקה. שפינוזה הכיר את 'מורה נבוכים' לעומקו, הוא אימץ חלקים גדולים מתפיסת האל הרציונלית של רמב"ם ופיתח אותם לכדי הגות שלמה ומנוסחת היטב.
חלק א' של האתיקה נקרא בפשטות 'על אלוהים'. זהו מעשה מרכבה – שפינוזה משרטט לאט ובדייקנות את דמותו של אלוהים ('דמותו' בהשאלה, שהרי לאל של שפינוזה אין דמות). הוא משקיע מאמץ אינטלקטואלי אדיר, הפרק הזה הוא קריטי לביסוס התיאוריה המטאפיזית שלו, ממנה הוא יגזור תובנות מעוררות השראה על האדם, על מקומו בעולם ועל הדרך הראוייה לו לחיים. המהפיכה שלו מתחילה כאן. הגדרה לאחר הגדרה שפינוזה מטלטל את עולם המושגים של הקורא, המילים שמרכיבות את המושגים נושרות מהם ובמקומן הוא טובע בהם משמעויות חדשות. הוא מרחיק את גבול הפרשנות האפשרית, כמעט עד כדי כפירה במשמעויות השגורות. אך זוהי לא התרסה, אלא טיפול עומק שנועד לשמר מונחים בסיסיים מתוך הכרה בערכם כמייצגים ארכיטיפים מחשבתיים, והם עוברים המרה שמאפשרת להביט דרכם על העולם באופן חדש. כל אחת מההגדרות אותן שפינוזה מונה היא קריטית ומהווה מפתח להבנת האתיקה כולה, ולהלן ביאורן:
הגדרה 1
"בסיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, או את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים".
מהו אותו דבר שהמהות שלו, התמצית שלו, הדבר שהופך אותו למה שהוא, היא להיות פשוט – קיים? מהותו של האדם אינה כוללת קיום, אפשרי שהוא יהיה חי וקיים וודאי שימות ויחדול מלהתקיים. כך גם כל הדברים הרגילים האחרים אותם אנו מכירים – חומר לובש צורה ופושט צורה והקיום של כל אחד מהדברים מותנה בסיבות חיצוניות לו. הקיום שלנו הוא יחסי, הוא תלוי בגורמים חיצוניים לאין סוף, הן מבחינת מה שהביא אותנו לידי חיים והן מבחינת מה שאנו זקוקים לו כדי להתמיד בחיינו. אנו קיימים באופן שברירי ולמשך מוגבל באופן ודאי.
הדבר ש"מהותו כוללת קיום", ש"אינו יכול להיות מושג אלא כקיים" הוא ייחודי, שונה במהותו מכל הדברים האחרים, הקיום שלו חי ועומד באופן תמידי ולמעשה הוא הדבר שמגדיר את המהות הפנימית שלו. הוא אינו זקוק לאף סיבה חיצונית לו, הוא סיבת עצמו, אי אפשר לתפוס בו מצב של חוסר קיום.
הגדרה 2
"סופי בסוגו נקרא דבר, ש(דבר) אחר מאותו טבע יכול להגבילו. למשל, גוף נקרא סופי מכיוון שתמיד אנו משיגים (גוף) אחר גדול ממנו. וכך מחשבה מוגבלת על ידי מחשבה אחרת. אולם גוף אינו מוגבל על ידי מחשבה, ולא מחשבה על ידי גוף".
בהגדרה זו, שמתארת דבר הפוך לדבר שמתואר בהגדרה הראשונה, שתי הבחנות חשובות – הראשונה, ההבחנה הקטגורית בסופיותם של דברים; כל גוף הוא בעל גבול, כל מחשבה מתחילה ומסתיימת, ואינה יכולה להקיף אין סוף. בניגוד לדבר שהוא 'סיבת עצמו', שאם יוגבל בידי דבר אחר, הרי שהסיבה לגבול שלו לא תהיה הוא עצמו, עולם הגופים והמחשבות הוא עולם בו כל דבר נדון להתחלה ולסוף, ללידה ולמוות.
הבחנה שניה היא בין שני סוגים נבדלים של ממשויות אותן אנו יכולים לתפוס – גופים ומחשבות. אין דבר משותף בין שני סוגים אלה, עולם הגופים נפרד בהגדרה מעולם המחשבות, אין זליגה של כוחות בין עולמות אלה, ואין דרך בה יכול אחד מהם להגביל את משנהו. גם אם עולם החומר עצמו הוא אין סופי, הוא מוגבל לעולמו החומרי. אין מחשבה שיכולה לעצור ולהגביל גוף, רק בכוחו של גוף אחר לעשות זאת, ואין גוף שיכול להגביל מחשבה, רק בכוחה של מחשבה אחרת לעשות זאת. זוהי הקדמה קצרה להבנת התארים, אותם שפינוזה ימשיך ויגדיר בהמשך.
הגדרה 3
"בעצם אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו ומושג באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב".
עצם – מושג זה, בו השתמש אריסטו לתאר את מה שתפס כמהות מטאפיזית שעומדת בבסיסו של כל דבר בעולם ונושאת את תכונותיו, עובר שינוי הרה משמעות אצל שפינוזה, שמתחיל לבנות את התפיסה האחדותית שלו; העצם אינו קשור עוד ביחס לפרטים, אלא הוא קשור באופן הדוק לאותו דבר שהוא 'סיבת עצמו', המתואר בהגדרה הראשונה, והוא מהווה תשתית למכלול הקיום. הוא אינו זקוק לשום דבר חיצוני לו כדי לבוא לידי קיום, וגם התפיסה שלו עצמה היא אינהרנטית לו, היא קורית ממש מתוכו. זוהי מהות מטאפיזית כוללנית, הכל נמצא בו והוא נמצא בתוך עצמו, משום שאין דבר חיצוני לו.
הגדרה 4
"בתואר אני מבין את מה שהשכל תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו".
התארים הם המדיום, הטַוֵוח, דרכם העצם בא לידי ביטוי. הם מהותיים לעצם, השלכות מדויקות ורבות ממדים שלו. הם הדרך שלנו לתפוס את העצם – ולמעשה הם הדרך היחידה שלנו לתפוס את העולם בכלל. כל אחד מהתארים מבטא פן מסוים של מהותו של העצם, הוא מתואר באמצעות תאריו. בהגדרה 2 נחשפנו כבר לשני התארים אותם אנו מכירים – תואר ההתפשטות ותואר המחשבה; תואר ההתפשטות הוא האופן בו העצם מתגלה לנו כחומר, כמתפשט בחלל, ובכלל זה כל הדברים אותם אנו תופסים ומבינים על עולם החומר. בתואר המחשבה באים לידי ביטוי הדברים שאנו תופסים כמחשבות, כרגשות וכמכלול העולם הנפשי.
הגדרה 5
"באופן אני מבין את הפעלות העצם, או את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג".
אופן הוא דבר יחיד, פרטי. כל הדברים שאנו מכירים בעולם הם אופנים, בין אם הם חלק מדבר גדול שמורכב ממספר אופנים, בין אם הם הדבר עצמו. מחשבה היא סוג של אופן, אך גם האדם שחושב אותה הוא אופן בעצמו. הם נמשכים מתוך העצם, מבטאים את תכונותיו. הוא הסיבה הפועלת את כל האופנים, הם נמצאים בתוכו ודרך הבנתם ניתן להשיג גם על מהותו של העצם עצמו. כבר בשלב זה שפינוזה רומז לנו שהבנה, או השגה של העצם עוברת דרך הבנה של עולם האופנים הממשי שאותו אנו מכירים. דרך הצורה בה הדברים מתנהגים אנו יכולים ללמוד על האל עצמו, שהרי כל אותם הדברים נמצאים בתוכו, מופעלים על ידיו.
הגדרה 6
"באלוהים אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית".
עכשיו כבר ברור – העצם הוא הדבר ששפינוזה קורא לו אלוהים. הוא סיבת עצמו והוא אינו מותנה בשום דבר, הקיום שלו הוא מה שמגדיר את מהותו. הוא אחד במובן הרחב של אחדות – אין סוגים אחרים של קיום או של מהויות שנמצאות מחוץ לו. אלוהים של שפינוזה הוא יש, יש אין-סופי במרחב ובזמן. העולם, וכל מה שניתן להכיר בו, הוא כולו בתוך האל. הגדרתו שוללת הגבלה מכל סוג, ועובדת היותו אין סופי מבטלת כל אפשרות לחלוקתו. מאין סופיותו של אלוהים נגזרים אין סוף תארים, שגם הם, כמבטאים את מהותו האין סופית – אין סופיים בעצמם. תמונת האלוהים שמתאר שפינוזה היא מופשטת לחלוטין, לוגית, היסקית. היא אינה עומדת בשום קנה מידה לדברים סופיים כמו האדם, או כמו כל הדברים הרגילים האחרים, בעלי שיעור מידה גדול ככול שיהיו.
הגדרה 7
"חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת".
החופש היחיד הוא פעולה עצמאית לחלוטין; פעולה שאינה נקבעת על ידי דבר חיצוני, והאילוץ היחיד שבה הוא האילוץ שבהכרח הסיבתי הפנימי שלה בלבד. כל אופן, או תנועה, או פעולה שהם כפויים מידי דבר אחר, פסיביים אל מולו, הם אינם חופשיים. העצם, בהיותו הדבר היחיד שאינו זקוק לדבר, או אינו מוגבל משום דבר אחר, נתון רק לסיבותיו הפנימיות ובכך הוא חופשי. גם הוא עצמו כפוף לסיבתיות, אך זו סיבתיות הכרחית שנובעת מתוך טבעו, ואינה כפוייה בידי דבר אחר. בהגדרה 5 ראינו שכל האופנים, והאדם בתוכם, הם הפעלות של העצם, אם כך, כולם אינם חופשיים. השאלה היחידה שניתן לשאול היא – האם יש דרגות של חופש? ואם כן, כיצד ניתן להשיגן? שפינוזה יגדיר את חופש הרצון כפי שאנו חושבים עליו במובן חדש לחלוטין, בו הוא מוגבל יותר, קשה הרבה יותר להשגה, וניתן ליישום מסוים באמצעות דבר אחד בלבד – תבונת האדם.
הגדרה 8
"בנצח אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי".
בקיום יכול להיות ממד של נצחיות, בתנאי שהוא הולם את ההכרחיות הסיבתית של הדבר שהוא נצחי בהגדרתו – אלוהים. כלומר, אם האופן בו הקיום של דבר פרטי, לדוגמה אדם, זהה, תואם, מושפע במדויק מהאל, ואינו סביל לגורמים אחרים, הרי שהוא בעצמו נצחי באותו אופן. אם אדם חי על פי הציווי האלוהי הטבעי, התבוני, הרי שהוא נוגע בנצח. בהגדרה זו שפינוזה פותח צוהר לרעיון הסוטריולוגי (אמונה, או שאיפה לגאולה, או לשחרור הנפש ממגבלותיו הסופיות של הגוף), אך הוא כזה שמנוסח באופן טבעי, שניתן לממשו מתוך השתתפות פעילה ותבונית בהכרחיות הסיבתית שנובעת מהעצם.
קשה להעריך את היקף הגלים שעוררה תפיסת האל של שפינוזה. עיקרי המחשבה שלו, שמבוססים על הגדרות אלה שאיתן הוא פותח את ה'אתיקה', התגלגלו בשלל גוונים בהגות הפילוסופית של הדורות שהגיעו אחריו. ניתן לראות הן התייחסויות ישירות להגות זו, והן לזהות בעקיפין את סימניה, בזרמים חילוניים, בזרמים דתיים ובזרמים מיסטיים רבים. הרעיון של האל האימננטי, ששורה בכל, וששפינוזה היטיב כל כך לנסחו – מופשט ובלתי ניתן לתפיסה שלמה; שופע את המון פרטיו של העולם; אל שהציווי שלו הוא טבעי בלבד, וביכולתו של האדם לתפוס את הציווי הזה באמצעות תבונתו כשם שהוא רואה באור השמש; אותו רעיון שהיה רדיקלי כל כך כשכתב אותו שפינוזה, כיום הוא אבן דרך בחירותו הרוחנית של האדם המודרני.
*אתיקה, חלק ד', משפט 18, עיון. כל הציטוטים מה'אתיקה' הם מתוך תרגומו של פרופ' ירמיהו יובל, שיצא לאור ב-2003 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בתמונה: שולחן הכתיבה בביתו של שפינוזה ברגנסבורג, הולנד.
