על פרשת אמור

דברים שאמרתי על פרשת "אמור" בקבלת שבת קהילתית באלון הגליל.

                פרשת אמור

הערב אני כמעט ולא אקרא מהפרשה עצמה, אני רוצה לתת מבט גבוה קצת יותר על ספר ויקרא ועל הכותבים שלו. אנחנו בפרשת אמור, ספר ויקרא. בקצרה, מדובר בה על דיני טהרה של הכוהנים עצמם ושל הקורבנות, על מניין החגים – מקראי קודש, ועל דינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.

לספר ויקרא, שמכונה "תורת כוהנים", יצא שם של ספר משעמם קצת, בבתי הספר לא לומדים אותו, הוא נחשב לספר יבש של חוקי כוהנים שאינם רלוונטיים לחיים המודרניים שלנו. יותר מזה, כיום ישנה גם מגמה להגחיך קצת את האליטה הכוהנית, ולהתמקד במספר עדויות על שחיתות במקדש. אבל אני למדתי לאהוב מאוד את הכתיבה הכוהנית. הם כתבו במשך קרוב לאלף שנים, כנראה עוד בשלהי הבית הראשון ועד סוף האלף הראשון לפני הספירה. הכתיבה שלהם כוללת את המיתוסים הגדולים של הבריאה ושל שושלת האבות, את היציאה ממצרים, את הקורות במדבר ואת ההתגלות, את ספרי החוקים וגם מזמורי תהילים מפעימים. הכוהנים המשיכו לכתוב ספרות ענפה שחז"ל הגדירו אותה "ספרות חיצונית" ורובה נעלמה מההיסטוריה למשך אלפי שנים, עד שנמצאו המגילות הגנוזות במערות קומראן.

הכוהנים היו אמונים על שמירת הספרייה העתיקה, על קריאה לכל שכבות העם ועל הנחלת הידע.

בכתיבתם, הם עסקו בעיקר בענייני קדושה; בקדושת הזמן, בקדושת המקום ובקדושת הפולחן. הם הכניסו סדר בתוך מציאות חברתית כאוטית, והעיקרון המנחה שלהם היה להפריד בין חיים למוות, בין קודש לחול, בין טוב לרע, בין טהרה לטומאה, בין עוול לחסד, בין עול לדרור. קריאה בין השורות של החוקים שהם כתבו מגלה עקרונות אידאליסטיים של מוסר, כשהדרך להגשים את האידאלים המוסריים האלה עוברת בפרטי פרטים של התנהגות, של נורמות, של פולחן, של ענישה ושל כפרה, והכול כתוב בשפה ברורה ונקייה, ספר הדרכה שכל מילה שבו שקולה, מחייבת, לא משתמעת לשתי פנים.

החוק הכוהני הוא נוקשה מאוד, אביא דוגמה מתוך הפרשה שלנו:

וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהֹוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כׇּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנׇקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃

וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כׇּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃

מלקות, סקילה ומוות היו אמצעי ענישה מקובלים אצל הכוהנים, ואף על פי שלא הם המציאו אותם, אלא הם היו רווחים בחברה העתיקה, עדיין הם אכזריים.

הנוקשות הזאת וחוסר הנכונות לפשרה, נובעים מאמונה צלולה בקיומם הממשי של טוב ושל רע. במקרא ניתן הרי למצוא תפיסות אל מגוונות. האלוהים של הכוהנים הוא ישות שמיימית מקיימת, מניעה, יוצרת, מסדרת את הכוכבים ואת הזמן המחזורי והנצחי. הביטויים המובהקים ביותר של אלוהים הם סדר, קדושה וחסד שאותם צריך גם האדם לשאוף ולקיים. עבור הכוהנים, הקשר בין האדם לאל יכול להתקיים רק בתנאי שהאדם יתחייב לקיים בעולם הארצי את הסדר הריטואלי של הפולחן ולקיים אידאלים של צדק וחסד בחברת מופת.

לסיום, אני רוצה להראות שהעקרונות של החוק המקראי, חיים גם היום בתפיסה היום־יומית שלנו של חוק ושל צדק. המשפט הישראלי מושפע מהם גם ברובד השפה וגם ברובד התוכן. למעשה, המחוקק הישראלי נדרש על פי חוק לפנות לחוק המקראי במקרים של לקונה משפטית, בחוק יסודות השפיטה נכתב: "שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש – עליו להכריעה "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".