סקירת ספר – זיכרון ונשייה/ רחל אליאור

זיכרון ונשייה, סודן של מגילות מדבר יהודה/ רחל אליאור, 2009.

בספר זה פרופ' רחל אליאור מרחיבה את היריעה שפרסה בספרה הקודם – "מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה".

זוהי סקירה עמוקה של עולמם התרבותי של הכוהנים, שהנהיגו את המרכז הרוחני היהודי במשך קרוב לאלף שנים, כפי שהוא משתקף מהמגילות שנמצאו בקומראן. אליאור מתארת את השושלת המתועדת, את הלכי המחשבה, את האמונות, המיתוסים, המדרשים ואת הסדר הארצי והשמיימי שהכוהנים הסיקו וכיצד הם קבעו את כל אלה כמקודשים בהעתקתם לכתב.

 הספר מחולק לשני חלקים, בחלקו הראשון אליאור מתארת את התנאים ההיסטוריים כפי שהם ידועים לנו היום על הדחתה של שושלת בית צדוק מהכהונה במקדש, היא מבהירה את מערכת היחסים הטעונה שבין הכוהנים לבית צדוק לבין החשמונאים והפרושים ודנה בהרחבה בתאוריה האיסיית. היא ממשיכה בסקירה על התגלית שלא תסולא בפז של 930 שרידי המגילות שנמצאו בקומראן החל מ־1947. גילוי המגילות חשף עולם רוחני אדיר ממדים שנגנז לפני אלפיים שנים. אליאור נותנת תמצית של הכתבים העיקריים (בראשם ספר חנוך וספר היובלים) ומספרת על שיטת הקטלוג שלהם, על הנוסחים השונים ועל התובנות שניתן להסיק מגוף הידע הזה.

בחלקו השני של הספר אליאור צוללת עמוק לתוך המיתוסים הכוהניים, היא מתארת בהרחבה את דמויות המופת, ובראשן חנוך, האדם–מלאך, שעל פי המיתוס עלה לשמיים ומשם הוריש לצאצאיו את החוכמה האלוהית של סדר הזמנים ואת הכתיבה והקריאה, היא ממשיכה וכותבת על התפתחותה של הספרייה הכוהנית ועל המושגים היסודיים בה.

בפתח הספר ובסיומו אליאור עורכת דיון ממעוף הציפור על היסטוריה ועל איך היא נוצרת, על מיתוסים ועל הגבול שבין מיתוס להיסטוריה.

סגנון הכתיבה של רחל הוא ייחודי מאוד. כשאני קורא את ספריה אני מרגיש שאני שומע את קולה, המקצב שבו היא כותבת אופייני לה מאוד. ניגון הכתיבה שלה הוא לא בהכרח קל לקריאה – הטקסט ארוך ויש בו חזרות רבות. רחל פורסת את עיקר הדברים על פני עמודים רבים והם מצטברים בהדרגה לתובנות שלעיתים הרגשתי שהן מטלטלות אותי ומשנות את נקודת מבטי. ארמוז רק, שהאופן שבו היא מפרשת את המדרש "ארבעה נכנסו לפרדס" לאור הפולמוס בין חז"ל לכוהנים האיר אותו באור חדש לגמרי מבחינתי.

לסיכום, לדעתי זהו ספר מעמיק שמיועד למיטיבי קריאה המתעניינים בעברם ובמחקר המודרני על אודותיו, הספר הוא אוצר של ידע, ממוסמך ומוער, מסע של גילוי.

על פרשת אמור

דברים שאמרתי על פרשת "אמור" בקבלת שבת קהילתית באלון הגליל.

                פרשת אמור

הערב אני כמעט ולא אקרא מהפרשה עצמה, אני רוצה לתת מבט גבוה קצת יותר על ספר ויקרא ועל הכותבים שלו. אנחנו בפרשת אמור, ספר ויקרא. בקצרה, מדובר בה על דיני טהרה של הכוהנים עצמם ושל הקורבנות, על מניין החגים – מקראי קודש, ועל דינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.

לספר ויקרא, שמכונה "תורת כוהנים", יצא שם של ספר משעמם קצת, בבתי הספר לא לומדים אותו, הוא נחשב לספר יבש של חוקי כוהנים שאינם רלוונטיים לחיים המודרניים שלנו. יותר מזה, כיום ישנה גם מגמה להגחיך קצת את האליטה הכוהנית, ולהתמקד במספר עדויות על שחיתות במקדש. אבל אני למדתי לאהוב מאוד את הכתיבה הכוהנית. הם כתבו במשך קרוב לאלף שנים, כנראה עוד בשלהי הבית הראשון ועד סוף האלף הראשון לפני הספירה. הכתיבה שלהם כוללת את המיתוסים הגדולים של הבריאה ושל שושלת האבות, את היציאה ממצרים, את הקורות במדבר ואת ההתגלות, את ספרי החוקים וגם מזמורי תהילים מפעימים. הכוהנים המשיכו לכתוב ספרות ענפה שחז"ל הגדירו אותה "ספרות חיצונית" ורובה נעלמה מההיסטוריה למשך אלפי שנים, עד שנמצאו המגילות הגנוזות במערות קומראן.

הכוהנים היו אמונים על שמירת הספרייה העתיקה, על קריאה לכל שכבות העם ועל הנחלת הידע.

בכתיבתם, הם עסקו בעיקר בענייני קדושה; בקדושת הזמן, בקדושת המקום ובקדושת הפולחן. הם הכניסו סדר בתוך מציאות חברתית כאוטית, והעיקרון המנחה שלהם היה להפריד בין חיים למוות, בין קודש לחול, בין טוב לרע, בין טהרה לטומאה, בין עוול לחסד, בין עול לדרור. קריאה בין השורות של החוקים שהם כתבו מגלה עקרונות אידאליסטיים של מוסר, כשהדרך להגשים את האידאלים המוסריים האלה עוברת בפרטי פרטים של התנהגות, של נורמות, של פולחן, של ענישה ושל כפרה, והכול כתוב בשפה ברורה ונקייה, ספר הדרכה שכל מילה שבו שקולה, מחייבת, לא משתמעת לשתי פנים.

החוק הכוהני הוא נוקשה מאוד, אביא דוגמה מתוך הפרשה שלנו:

וְנֹקֵ֤ב שֵׁם־יְהֹוָה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ־ב֖וֹ כׇּל־הָעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנׇקְבוֹ־שֵׁ֖ם יוּמָֽת׃

וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כׇּל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת׃

מלקות, סקילה ומוות היו אמצעי ענישה מקובלים אצל הכוהנים, ואף על פי שלא הם המציאו אותם, אלא הם היו רווחים בחברה העתיקה, עדיין הם אכזריים.

הנוקשות הזאת וחוסר הנכונות לפשרה, נובעים מאמונה צלולה בקיומם הממשי של טוב ושל רע. במקרא ניתן הרי למצוא תפיסות אל מגוונות. האלוהים של הכוהנים הוא ישות שמיימית מקיימת, מניעה, יוצרת, מסדרת את הכוכבים ואת הזמן המחזורי והנצחי. הביטויים המובהקים ביותר של אלוהים הם סדר, קדושה וחסד שאותם צריך גם האדם לשאוף ולקיים. עבור הכוהנים, הקשר בין האדם לאל יכול להתקיים רק בתנאי שהאדם יתחייב לקיים בעולם הארצי את הסדר הריטואלי של הפולחן ולקיים אידאלים של צדק וחסד בחברת מופת.

לסיום, אני רוצה להראות שהעקרונות של החוק המקראי, חיים גם היום בתפיסה היום־יומית שלנו של חוק ושל צדק. המשפט הישראלי מושפע מהם גם ברובד השפה וגם ברובד התוכן. למעשה, המחוקק הישראלי נדרש על פי חוק לפנות לחוק המקראי במקרים של לקונה משפטית, בחוק יסודות השפיטה נכתב: "שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש – עליו להכריעה "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".