עַכְבִישִׁים

 

גּוֹלֵשׁ בִּקְרִירוּת אֶל עוֹלָם הַצְּלָמִים

תּוֹפֵס עֵמְדָּה עַל הָרֵשֶׁת, עַל הַכְּבָלִים;

עַכָּבִישׁ בֵּין הַקּוּרִים

אוֹרֵב בִּדְמָמָה לַזְרָמִים הַחוֹלְפִים.

תְּנוּעוֹת שׁוֹטְפוֹת בְּגָלִּים

וְהַדֹּפֶק מוּאָץ, וְהַאִישׁוֹנִים מֻרְחָבִים

הַכַּעַס עוֹלֵה, הָרְגָשׁוֹת מְּצִיפִים

פּוֹרְצִים, מְעַרְפֵּלִים, מְסַמְאִים .

עוֹבֵר מֵשִׂיחַ לְשִׂיחַ

מְחַפֵּשׂ הֵיכָן לְהַשְׁכִּיחַ

עוֹד יֵשׁ בִּי מִשְׁאָלָה

שֶׁנִּרְאֵה אֶת הַטּוֹב וְהַמְּשֻׁתָּף

מֵעֵבֶר לְצֵבַע, לְבוּשׁ אוֹ מִנְהָג

נִזְכֹּר לְכַבֵּד בְּשֶׁל עֵרֶךְ עֶלְיוֹן.

הִנֵּה אֵחָד עוֹלֵה לְהָטִּיף

וְאָחָת מְנָסָּה לְהַחֲטִיף,

עוֹד הַשְׁפָּלָה לְהוֹסִיף

לִבְעֹט, לְהַלְבִּין, לְהָעִיף.

הַקּוּרִים נִמְתָּחִים עַד פְּקִיעָה,

רוֹטְטִים בִּפְרָאוּת מִשִּׂנְאָה.

זֶה מִתְגַּבֵּר, צוֹרֵם כְּמוֹ שְׂרִיטָה.

אֲנִי נִלְחָץ, קָרוֹב לִצְעָקָה.

עוֹבֵר מֵשִׂיחַ לְשִׂיחַ

מְחַפֵּשׂ הֵיכָן לְהַשְׁכִּיחַ

עוֹד יֵשׁ בִּי מִשְׁאָלָה

שֶׁנִּרְאֶה אֶת הָטּוֹב וְהַמְּשֻׁתָּף

מֵעֵבֶר לְצֵבַע, לְבוּשׁ אוֹ מִנְהָג

נִזְכֹּר לְכַבֵּד בְּשֶׁל עֵרֶךְ עֶלְיוֹן.

שֵׁקֶר הָמָּיִם

 

הַאִם הוּפְרָה הַבְּרִית אָחִי?

נֻפְּצָה מַרְאָת הַמָּיִם הַמְּשַׁקְּרִים,

בַּבוּאָת הָאוֹר נִקְרְעָה לַעֲכוּרִים

וְהַזְּמָן חָטָף אֶת הַבָּשָׂר.

הָאִם אָתָּה שָׁם אָחִי?

הֵיכָן שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם, 

בַּמָּקוֹם בּוֹ קוֹל עָנוֹת רָצוֹן

נִרְמָס תָּחַת נְפִילֵי בַּרְזֵל.

הָאִם אוּכָל לַעָזֹר אָחִי?

בְּעֵיְנֶיךָ מָּבָּט מַחְרִיד,

כֻּלְּךָ בְּדִידוּת, בַּשְּׁחוֹר מָבִּיט,

אָתָּה כְּבָר שָׁם אָנִי רוֹאֵה.

כּוֹרֵעַ בֵּרֶךְ אֶל מֵיְּימָי,

בּוֹהָקָם דּוֹהֵה, נִרְעָד, נִפְעָר

וְהִנֵּה הָאָיִן בִּמְלוֹא הַדָּר.

שָׁלוֹם לְךָ אָחִי.

עומר ח'יאם, תרגום שיר מתוך 'מרובעים'

 

זהו תרגום שלי לאחד משיריו של עומר ח'יאם, הפילוסוף, המתמטיקאי והמשורר הפרסי בן המאה ה-12. השיר הוא אחד מתוך סדרה של עשרות שירים שנקראת 'מרובעים'. התרגום שלי הוא ממקור שני, מתרגומו האנגלי של אדוארד פיצ'גרלד.

אִם נוּכָל לִלְפֹּת אֶת סֵפֶר הָגּוֹרָל בְּטֶרֶם חָתִימוֹתָיו,

בּוֹ נִכָּתֵב לְמָעָשֶׂה לְכִלָיוֹן

וְיִרָשֵׁם שְמֵנוּ לְטוֹבָה עַל דָפָּיו.

הוֹ אָהָבָה! הָאִם בַּגוֹרָל נוּכָל לְשָׁטוֹת,

לְשָׁנוֹת אֶת הָגְזֶרָה הָזֹאת,

הָאִם לֹא נִטְחָן זֹאת לֶעָפָר וְאָז

נֶעָצֶב זֹאת עָל פִּי לִבֶּנוּ לְקָווֹת? 

המקור האנגלי בתרגומו של פיצ'גרלד:

That we might clasp, ere closed, the book of fate,
And make the writer on a fairer leaf
Inscribe our names, or quite obliterate.
Ah! Love, could you and I with fate conspire
To mend this sorry scheme of things entire,
Would we not shatter it to bits, and then
Remold it nearer to the heart's desire?

אֵין מָקוֹם רֵיק בַּלַּיְלָה

עַל הַכְּבִישׁ נוֹשֵׁב עָנָן

רַב טִפּוֹת זְעַרְעָרוֹת

מֵאִירָּן נֹגָהּ פָּנָס

חֶלְקִיקִים נוֹסְעִים בְּגַל

מִתְעָבִּים עָלֵי אִילָן 

טִפּוֹת שֶׁל טָל נוֹטְפוֹת 

טוֹפְחוֹת עַל דֵּרֶךְ חֲלַקְלַק

עַל אֳבָנִים מְנַצְנְצוֹת

תִּינוֹק קורֵא שָׁם לְהוֹרָיו

יִשָּׂא הַחֹשֶׁךְ אֶת הֵדָיו

עַל בָּד צוֹנֵן, אָפֵל

לִילִית הוֹמֵה, עַצֵּב

הַשַּׁחְרוּר שׁוֹרֵק בְּאוֹן 

שָׁר נוֹאָשׁ לְחָבֵרוֹ

וְזֶה מָשִּׁיב וְהוּא שׁוֹאֵל 

וְזֶה פּוֹסֵק וְהוּא תּוֹהֵה

הַלָּיִל חָי, מָלֵא

דְּחִיסוּתוֹ אָזְנָיִם מְמָלֵּאת

מְכָסֵה בְּעַרְפִּלָיו

מְחָבֵּר אֶת יְצוּרָיו

ויליאם ג'יימס - בין אמונה לאמת

את החיבור הזה כתבתי כחלק מחובותיי בלימודי עריכת לשון, לקורס 'עריכה אקדמית' בהנחיית ד"ר עירית זאבי, שבו הייתי צריך להדגים כתיבה בסגנון אקדמי, ובמיוחד שימוש נכון במקורות. בחרתי לחקור את גישתו של הפילוסוף ויליאם ג'יימס ל'מהי אמת?'. ניגשתי אל הטקסטים המקוריים של ג'יימס ואל חיבורים שנכתבו עליהם בניסיון לזקק מתוך מגוון המקורות מה בין רציונליזם לאמונה, בין אמונה לאמת, ומה הופך אמונה לכלי פרגמטי.

1. בבסיס כל אמת עומדת מחשבה אי-רציונלית

כדי לבאר מהו טבעה של האמת על פי ג'יימס, יש לעמוד על הקשר בין אמת לבין אמונה. ג'יימס מתאר את האמת כתוצר של אמונה, כיחס פסיכולוגי לדבר כלשהו; אנו מאמינים שדבר הוא אמיתי או שקרי ללא קשר הכרחי למהותו של הדבר עצמו. האמת כפי שהאדם תופס אותה אינה משקפת מציאות חיצונית לאדם, מציאות נתונה ואובייקטיבית, כזו שתבונתו של האדם תופסת אותה, או מתמזגת עימה, כפי שהיא מתוארת על ידי הפילוסופים הרציונליסטים ובראשם שפינוזה. "בכל הנוגע לטבע הפיזיקלי, העובדות הן מה שהן, במנותק לחלוטין מאתנו" (ג'יימס, 2011/1897). המציאות אינה נגישה לנו במלאותה, הידע שלנו על אודות העולם מגיע אלינו כריבוי המציף את חושינו, ואנו מסווגים אותו ושופטים אותו בתיווך העדפותינו, הרגלינו, נטיותינו והתניותינו. לתוצר השיפוט הזה אנו קוראים 'אמת', במידה בה הוא ממלא את הצורך שלנו להבין את העולם.

כאשר אנו מבינים דבר מה, כלומר, כשאנו מוצאים לו הסבר הגיוני ומקבלים אותו כאמיתי, כשהוא הולם את התפיסה הכוללת שלנו על המציאות ומוכיח את עצמו כעקבי במבחנים שונים, ההבנה שלו והַקָבָּלה אותו כאמיתי מלוות בתחושה שג'יימס מתאר כהקלה, כוודאות, כתפיסה רהוטה של הדבר עליו אנו חושבים. לתחושה זו הוא קורא - 'רציונליות'. תחושת הרציונליות נובעת מיכולתו של האדם להשליט סדר בעולם, להפוך את הריבוי החושי שהעולם נחווה בו לאחדות בה ניתן לטפל בקלות ובאופן עקבי. למשל, הכללה של מספר תופעות לכדי חוקיות אחת, והיכולת להסביר מספר רב של דברים לאור עיקרון אחד, מהווה רציונליזם שכזה. רציונליזם שהוא מגדיר כחיסכון בזמן, משום שהוא מאפשר למחשבתנו לנוע בקלות מעובדה לעובדה, תוך שאנו מכלילים אותן תחת אותו העיקרון (James, 1879). תחושת הרציונליות הזו היא חלק מכל מאמץ קוגניטיבי נושא פרי והיא נוכחת בכל ההיבטים של חיי האדם, על שאלת התודעה והעולם הפנימי, על התנהגותו החברתית, ועל יחסו לדת ולמדע (די-נור, 2015).

ברם, ג'יימס מצביע על כך שברקע ההבנה שלנו קיים תמיד ה'אחר', ה'לא-ידוע', ה'בלתי נראה' שאנו חשים בנוכחותו, הוא הגורם שמניע את הדחף הפילוסופי להבין את העולם. אנו משתוקקים לכבוש אותו, אך לעולם לא נוכל לעשות זאת באופן מלא. הרציונליות לא תוכל לתת מענה לתשוקה זו, שכן גם אם תינתן תיאוריה שתכלול את מגוון התופעות האפשריות, היא רק תאיר את החושך שמאחוריה, את חוסרי הידע שעליה עוד להשלים. תפקידה של התיאוריה הרציונלית אם כן, הוא להפיג אי ודאות מן העתיד עד כמה שתוכל (James, 1897).  

הגורם שקובע את החלטתנו האם להאמין בדבר זה או אחר הוא עולם האידאות שלנו; "כל עמדתנו – המוסרית, המעשית, הרגשית, וכן הדתית – נקבעות על ידי 'האובייקטים' של תודעתנו, הדברים הקיימים לפי אמונתנו" (ג'יימס, 1958/1902, עמ' 38). עולם האובייקטים הממשיים כפי שאנו מבינים אותם, והדברים שמניעים אותנו לפעולה, צפים על פני עולם רחב יותר של אידאות מופשטות. 'אלוהים', 'נפש', 'חירות', 'שוויון', כל המילים האלה הן אובייקטים מופשטים והן אינן מתארות שום דבר מוחשי שאנו יכולים לפנות אליו באופן ישיר, לתקף אותו, או לשלול אותו. ועדיין, אנו מתייחסים לקיומם או לשלילתם של מושגים אלה באופן טבעי, יש להם פשר עבורנו, הם משרים עלינו תחושת נוכחות של ממשות אובייקטיבית, והם משפיעים באופן מעשי ומוסרי על התנהגותנו. ג'יימס מדמה אותם למוט ברזל שהשפעתו המגנטית מניעה אותנו וחושפת נטיות שונות באופיינו (ג'יימס, 1958/1902, עמ' 40-39).

ג'יימס מתאר גוון מובחן של הָאֲמָנָה מסוג דתי, לה הוא קורא 'הרגשת ודאות', או 'מצב האמונה': "הסימן המרכזי הוא, שבא קץ לכל הדאגה, שבאה הרגשה כי סוף כל סוף הכל לטובה, השלווה, ההארמוניה, הרצון לקיום [...] והרגשה זו היא בבחינת אמונה אובייקטיבית". (ג'יימס, 1958/1902, עמ' 162). תיאור זה כמעט זהה לתיאור 'תחושת הרציונליות': "תחושה חזקה של נחת, השלמה, מנוחה [...] המעבר ממצב של בלבול ומבוכה למצב של הבנה המלווה בהקלה מרובה והנאה" (James, 1879). ניתן לראות שההתייחסות המוקדמת שלו לתחושת הרציונליות ששורה עלינו כשאנו מקבלים דבר כאמיתי, הולמת את ההתייחסות המאוחרת יותר שלו לתחושת הוודאות המלווה לאמונה הדתית. זהות זו בין תחושת האמונה הדתית לבין התחושות המתקבלות מאמונות אחרות, בתיאוריות מדעיות למשל, מניחה אותן על אותו מישור ערכי.

האמונות הרציונליות שלנו מבוססות אפוא על דחפים אי־רציונליים, ותחושת הרציונליות שאנו חשים כשאנו בוחרים להאמין בדבר או בתיאוריה, מרגיעה אותנו ונוסכת בנו ביטחון לגבי העתיד. כל האמיתות בהן אנו מחזיקים מבוססות על אמונות ששורשיהן הוא ברצוננו להעניק פשר למציאות, והאמת, כפי שנראה, נבחנת במבחן המעשי שלה בלבד.

 

2. האמת הפרגמטיסטית – אמת שמייצרת שינוי

החיים מספקים לנו אתגרים רבים שניתן לפנות אליהם בשלל דרכים. לדוגמה, אפשר לראות כיצד מדינות שונות בוחרות להתנהל על פי עקרונות מנחים שונים. מטרתן זהה – להביא לביטחון, לשגשוג, לחיי רווחה של אזרחיהן על פי אמונותיהם; ישנן שיטות תזונה מגוונות שמטרתן להביא לירידה במשקל. שיטה אחת יכולה להיווכח כיעילה, וכך גם שיטה אחרת; ישנן שיטות טיפול פסיכולוגיות רבות, מתודולוגיות ניהול פרויקט מגוונות, תפיסות פילוסופיות רבות שמסבירות את העולם באופנים שונים, ולמעשה, כמעט לכל עניין ועניין אליו יפנה האדם, יוכל לפנות במגוון דרכים. הגורמים שקובעים אדם או חברה לבחור בדרך כזו או אחרת נוגעים לנטייתם האמונית, לשיטה שתתאים באופן הקוהרנטי ביותר לתפיסת העולם שלהם ותהלום באורח רציונלי את ערכיהם ואת הצידוקים השונים לאורם הם בוחרים כיצד לפעול.

הדבר שהופך אמונה לאמיתית הוא מידת התאמתה למציאות. אמונה אמיתית הולמת את המציאות במידה שבה היא יכולה להוות תכנית פעולה פרגמטית, להיות ישימה, לעמוד במבחן העשייה. השאלה היחידה שבאמצעותה אפשר לתקף אמת היא – איזה שינוי היא יכולה לחולל בעולם? אמונה שאינה מביאה למעשה, לבחירה, לפעולה, או שהיא אינה צולחת את מבחן המעשה ומביאה לכישלון, מתגלה כאמונה תפלה, מוטעית או שקרית. אחיזה באמונה אמיתית משמעה אחיזה באמצעי פעולה, במחשבה שיכולה לשרת את האדם באופן מעשי. מחשבה אמיתית היא כזו שניתן להטמיע, לתקף, לאשש ולאמת, וזאת בניגוד למחשבות שקריות (ג'יימס, 2000/1907). 

אמת, אפוא, אינה אמונה יציבה וקפואה על טבעו של העולם. אמת שכזו תהיה "הליבה המתה של העץ החי" (ג'יימס, 2000/1907, עמ' 55), היא לא תעמוד במבחני הזמן ואל מול העובדות הבאות ומתחדשות על האדם. האמת היא נקודת מגוז, היא אמצעי פעולה, היא תהליך של אימות. אם אמונה היא אמיתית או לא, ניתן לדעת רק לאחר שהניסיון אישש אותה או סתר אותה. רק לאחר שהיא עמדה למבחן המציאות המעשית יתברר טבעה האמיתי לחיוב או לשלילה. כל השערה או הנחה שאנו מעמידים למבחן, או כל אמונה שאנו מוכנים לפעול לאורה, הן תחילתו של תהליך בירור האמת. תוצאתו של תהליך זה תגלה לנו בדיעבד אם אמונתנו היתה אמיתית, אם היא הצליחה לממש את המושא שלה, או אם כשלה בכך (ג'יימס, 2000/1907).

ג'יימס מעודד את קוראיו לחקירתן של אמונות שונות שמטרתן להעניק פשר למציאות ומשמעות לחיים, ולספק כלים מעשיים לפעולה בשלל תחומי החיים. הוא מתאר אופק מחשבתי של עשייה, של יצירת שינוי בעולם, של כינון מודל של טוב אליו יש לשאוף ועבורו יש להיאבק מתוך השתתפות פעילה (James, 1897). בבסיס הפילוסופיה שלו שוכנת אמונה כי מעשיו של האדם בן החורין יכולים לחולל שינוי בעולם ולעשותו לטוב יותר.  

זוהי נקודה הרת משמעות בהגותו של ג'יימס – תיאור האמת שהוא מציע, הוא כפסע לפני המחשבה הרלטיביסטית, יש שיאמרו שהוא כפסע בתוכה. השלכותיו של רלטיביזם שטוען כי אין אמת מוחלטת, עלולות להיות הרות גורל בכל הנוגע למוסר, לשיפוט ולאחריות האדם על מעשיו כלפי עצמו וכלפי סביבתו. עולם שבו כל תפיסה מוסרית היא שוות ערך לרעותה מתוקף ההעדפות הפרטיות של פלוני, עולם שבו אין אופק של אמת, של ערכים מוחלטים, של שיפוט מוסכם על מהו  טוב, הוא עולם מסוכן שבו לא יכולה להתקיים חברה בריאה. ג'יימס היה מודע היטב למדרון החלקלק שהוא פסע בו, והוא ניסה להזהיר את קוראיו ושב והדגיש את חשיבותו של אורח חיים מוסרי פעיל:

 

ללא קשר לאישיותו של קרלייל, ללא קשר לעוצמה של כתיבתו, הדבר החשוב ביותר שאמר לנו הוא: "תלה את רגישויותך! עצור את תלונותיך הבוכיות, ואת רוחך המשולהבת! שכח את רגשותיך המטופשים, וצא לעבוד!" משמעותה של אמירה זו מנוגדת לחלוטין לרוח הסובייקטיביזם. היא אומרת שהשתתפות פעילה, ולא רגשנות, הם הדרך הנכונה להכרתנו. האופק האינטלקטואלי שלנו הוא חזון של עבודה שיש לבצע, שינויים לחולל, קשיים להתמודד מולם. היינו אך אם נצליח לעשות זאת בשמחה ספונטנית או בלאות נמנעת - לעשות זאת אנו חייבים. אי העשייה היא אבדון. נרגיש כשם שנרגיש, לו רק נאמין בפעולה זו ונסרב לעשות רע, הרי שנשלם את חובנו לעולם, נהפוך אותו לבטוח יותר. שאו אם כך את העול על כתפיכם, כופפו צווארכם תחת משקלו, היו מוכנים לשרת ולמות תחתיו, הוא הגבול שלנו, החוק שלנו, השליט המנהיג אותנו, הוא, ולא רגשותינו. וכך, באבחה אחת, עברנו מתפיסת עולם סובייקטיבית לפילוסופיה אובייקטיבית, כאדם המתעורר מחלום בלהות רועש ומתעתע, לאוויר הלילה הצלול והקריר [...] אך מהי מהותה של אותה פילוסופיה פעילה ואובייקטיבית [...]? מהותה היא בזיהוי גבולות הבנתנו. בעשיית טוב מתוך כוונה שלמה, ובשלווה המלווה לכך. בזה תמה האחריות המוטלת עלינו, והשאר – תלוי בכוחות גדולים מאיתנו (James, 1897).

 

ביבליוגרפיה

ג'יימס, ו' (2000). פרגמטיזם (ג' אלגת מתרגם). רסלינג. (פורסם במקור בשנת 1907)

ג'יימס, ו' (1958). החוויה הדתית לסוגיה (י' קופליביץ מתרגם). מוסד ביאליק. (פורסם במקור בשנת 1902)

ג'יימס, ו' (2011). הרצון להאמין. בתוך א' שגיב (עורך), חקירות ודרישות: מאמרי מופת על חברה, אמונה ומצב האדם (י' פרקש מתרגם). דביר. (פורסם במקור בשנת 1897)

די-נור ע' (2015). וויליאם ג'יימס - הרצון למשמעות: תודעה, אמונה וחברה [עבודת גמר לצורך תואר מוסמך אוניברסיטה]. האוניברסיטה העברית

James, W. (1897). The Dilemma of Determinism. The Will to Believe and Other Essays in Popular Philosophy